למה אחרי 10 שנים של לימודי אנגלית, אתה עדיין לא מצליח לפתוח את הפה?
להרבה מאיתנו יש "נקודה כואבת" משותפת:
למדנו אנגלית במשך שנים רבות, יש לנו אוצר מילים עשיר, ואנחנו מכירים את כללי הדקדוק על בוריין. אבל ברגע שפוגשים דוברי אנגלית, ורוצים לפתוח את הפה ולהגיד משהו, המוח פשוט הופך לעיסה אחת גדולה, אנחנו מסמיקים מתסכול, ובסוף מצליחים בקושי להוציא "הלו, מה שלומך?" מביך.
למה השקענו כל כך הרבה זמן ואנרגיה, ובכל זאת אנחנו עדיין "לומדי אנגלית אילמים"?
הבעיה היא לא שאנחנו לא מתאמצים מספיק, אלא ששגינו בכיוון כבר מההתחלה.
לימוד שפה זה לא שינון טקסטים, אלא ללמוד לבשל
תארו לעצמכם שאתם רוצים ללמוד לבשל.
קניתם ערימה של ספרי בישול מובילים, שיננתם בעל פה את "אמנות הבישול" ו"מבוא לבישול מולקולרי" מ-א' ועד ת'. ביליתם 8 שעות ביום בצפייה בכל תוכניות האוכל, מבישול ביתי פשוט ועד ארוחות גורמה של מישלן. אתם מכירים את השלבים, טמפרטורות הבישול והמרכיבים של כל מנה על בוריין.
עכשיו אני שואל אתכם: האם אתם חושבים שאתם יודעים לבשל?
כמובן שלא. כי אתם רק "מבקרי אוכל", ולא "שפים". הראש שלכם מלא בתיאוריה, אבל מעולם לא נכנסתם באמת למטבח והרמתם מחבת או כף בישול.
בלימוד שפה זה אותו הדבר.
רובנו מתפקדים כ"מבקרי שפה". אנחנו משננים מילים בטירוף (זוכרים מרכיבים מהמתכון), חורשים דקדוק (חוקרים תיאוריות בישול), וצופים בהרבה תכנים באנגלית (צופים בתוכניות אוכל). אנחנו חושבים שאם רק נראה מספיק, ונבין מספיק, יום אחד פשוט נצליח לדבר.
אבל זו בדיוק הטעות הגדולה ביותר. להבין, לא אומר לדעת לדבר. בדיוק כמו שלהבין מתכון, לא אומר לדעת לבשל.
"לדבר" ו"לכתוב" זה כמו לבשל בפועל, זו "תפוקה" (output); ואילו "להקשיב" ו"לקרוא" זה כמו לקרוא מתכונים, זו "קלט" (input). אם רק רואים ולא עושים, תמיד תהיו רק צופים.
גם "שפת האם" שלכם יכולה להחליד, כמו מיומנותו של שף
העיקרון הזה תקף אפילו לשפת האם שלנו.
תארו לעצמכם שף סצ'ואן מהשורה הראשונה, שעבר לחו"ל, ובמשך עשרים שנה בישל רק פסטה ופיצה. כשחזר לצ'נגדו ורצה להכין מנת חזיר מוקפץ (回锅肉) אותנטית, האם לדעתכם המיומנות שלו תהיה מושלמת כמו פעם?
רוב הסיכויים שלא. הוא אולי ישכח את היחס הנכון של תבלין מסוים, או שיתקשה לחוש את טמפרטורת הבישול הנכונה.
שפה היא גם סוג של "זיכרון שריר". אם אתם משתמשים באנגלית ב-90% מזמנכם, "השרירים" של העברית שלכם באופן טבעי יתנוונו. תגלו שאתם שוכחים מילים בכתיבה, מדברים עם תחביר אנגלי מעורבב, ואפילו לוקח לכם המון זמן לבטא רעיון פשוט.
לכן, אל תחשבו ששפת האם שלכם היא מובנת מאליה. היא גם דורשת מאיתנו לטפח אותה, להשתמש בה ולשפר אותה, כמו שפה זרה.
הפכו ל"טבחים ביתיים", ולא ל"גורמה"
אנשים רבים נבהלים כשהם חושבים על לימוד שפה, כי נראה שזו דרך ללא סוף. היום למדתם "שלום", ומחר מחכות לכם אלפי מילים ושימושים.
אל תפחדו. בואו נחזור לדימוי הבישול.
לדעת להכין חביתה עם עגבניות יפתור לכם את בעיית הרעב. זה כמו לשלוט בשיחות בסיסיות, שיכולות לספק תקשורת יומיומית. ההתקדמות בשלב זה היא מהירה.
ואילו לדעת להכין "בודהה קופץ מעל החומה" (佛跳墙), זה כבר קצפת על העוגה. זה מצוין, אבל לא משפיע על הארוחות היומיומיות שלכם. זה כמו ללמוד אוצר מילים מתקדם ושימושים נדירים – זה יכול להפוך את הביטויים שלכם לאלגנטיים יותר, אבל התועלת השולית לשיפור יכולת התקשורת הבסיסית הולכת ופוחתת.
לכן, המטרה שלנו היא לא להיות "תיאורטיקני אוכל" שמכיר כל מטבח, אלא להיות "טבח ביתי" שיודע להכין בקלות כמה מנות דגל. תקשורת שוטפת, חשובה הרבה יותר מאשר שליטה מושלמת בכל דבר.
אל תסתכלו רק על מתכונים, היכנסו למטבח!
עכשיו, האתגר האמיתי מגיע: אם מעולם לא דיברתם, איך מתחילים?
התשובה פשוטה: מהרגע שבו תחליטו לפתוח את הפה.
אל תחכו ליום שבו "תהיו מוכנים". לעולם לא תהיו "מוכנים". כמו בלימוד בישול, המנה הראשונה כנראה תישרף, אבל זו הדרך היחידה להפוך לשף.
אתם לא זקוקים לעוד תיאוריה, אלא ל"מטבח" שבו תוכלו בבטחה "לקלקל" דברים, בלי לחשוש שיצחקו עליכם.
בעבר זה היה קשה. הייתם צריכים למצוא שותף שיחה סבלני, או לשלם למורה פרטי. אבל עכשיו, הטכנולוגיה נתנה לנו מגרש אימונים נהדר.
אפליקציית צ'אט כמו Intent, היא כמו מטבח עולמי פתוח עבורכם. אתם יכולים למצוא אנשים מכל העולם לדבר איתם בכל עת ובכל מקום, ולתרגל את "מיומנויות הבישול" שלכם. הדבר הטוב ביותר הוא שיש בה תרגום בינה מלאכותית מובנה בזמן אמת. כשאתם נתקעים, ולא זוכרים איך לומר מילה מסוימת (מרכיב), היא כמו שף שעומד לידכם ונותן לכם טיפים בכל רגע. כאן, אתם יכולים לטעות באומץ, כי כל טעות היא התקדמות.
היכנסו עכשיו ל- Intent, והתחילו את "הבישול" הראשון שלכם.
אל תסתפקו יותר בלהיות צופים מהצד.
סעודת העולם העשירה הזו, מחכה רק שתפתחו את הפה ותיטעמו.